להלן קישור לכתבה המקורית
קלינטון או טראמפ - שני המועמדים לנשיאות ארה"ב התחייבו להפוך את הצמיחה הכלכלית למהירה יותר, אבל מי שבסופו של דבר ינצח, יגלה שעלייה מהירה בפריון העבודה - המפתח לצמיחה מהירה - אינה משהו שאפשר להורות עליו תקופת השגשוג הממושכת שאחרי מלחמת העולם השנייה גרמה לאמריקאים לפתח ציפיות לא ריאליות, אבל למעשה אי אפשר לחזור לתור הזהב ההוא וכדאי להשלים עם המציאות: כלכלת ארה"ב אינה מתנהגת רע, היא מתנהגת רגיל
וול סטריט ג'ורנל
המועמדים לנשיאות בארה"ב השמיעו את קונצרט ההבטחות המקובל, כולל כמובן ההתחייבות להפוך את הצמיחה הכלכלית למהירה יותר. כאשר הכלכלה מתקשה לצמוח ב-2% בשנה, הם כמעט גורמים לנו להאמין שצמיחה של 3%, 4% ואפילו 5% היא בת השגה.
מבין כל ההבטחות שהושמעו על ידי דונלד טראמפ והילארי קלינטון לאורך מסע בחירות מייאש, אף אחת לא תהיה קשה יותר למימוש. מי שיישב בחדר הסגלגל בשנה הבאה יגלה במהרה שעלייה מהירה בפריון העבודה - המפתח לצמיחה מהירה יותר - איננה משהו שנשיא יכול להורות עליו. יכול להיות חכם יותר להשלים עם המציאות: כלכלת ארה"ב אינה מתנהגת רע, היא פשוט מתנהגת רגיל.
במבט היסטורי, זמני שגשוג הם היוצא מהכלל, לא הנורמה. זה נכון לא רק בארה"ב. במאתיים השנים האחרונות, ההכנסה לנפש בכל הכלכלות המתקדמות, משבדיה עד יפן, עלתה בקצב מצטבר של כ-1.5% עד 2% בשנה. היו שנים זכורות לטובה של שיעור גבוה בהרבה, כמובן, והיו גם הרבה שנים שנשכחו, שבהן היה שיעור העלייה הזה גרוע בהרבה. הממוצעים הלא אופוריים הללו אומרים שרוב הזמן, לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה, ההכנסה של אנשים מכפילה את עצמה בערך בכל 40 שנה.
זו עדיין צמיחה משמעותית. בתקופת חיים של 80 שנה, אדם ממוצע במדינה עשירה ייהנה מזינוק של פי ארבעה בהכנסתו או הכנסתה השנתית. אבל במבט משנה אחת לשנייה, השיפורים ברמת החיים שבאים עם הגידול בהכנסה הם שטחיים. הנתונים עשויים להראות שהחיים משתפרים, אבל למשפחה הממוצעת אין סיבה לחלוץ בקבוק שמפניה.
היום זה כבר לא מספיק. האמריקאים מצפים לכך שהכלכלה תהיה תוססת, לא משעממת. הציפייה הזו נולדה לא מכוח מציאות כלכלית פרוזאית, אלא בתקופה חריגה מאוד בהיסטוריה: 25 השנים שהחלו על חורבות מלחמת העולם השנייה, שבהן הכלכלה העולמית רשמה את הביצועים הטובים ביותר מאז ועד אז.
1945: כאוס כלכלי
ניצחונן של בעלות הברית ב-1945 הוליד כאוס כלכלי. ב-1946, משק חקלאי בצרפת הניב רק 60% מתוצרתו לפני המלחמה. בגרמניה, רבים מהמפעלים שנותרו על תילם הועברו לברית המועצות כפיצוי מלחמה. הזעם על הפיקוח על המחירים והשכר - שנאכף בתקופת המלחמה כדי לרסן אינפלציה ולתעל משאבים לתעשיות קריטיות - גרם לשביתות ברחבי אירופה, צפון אמריקה ויפן. יפן ורוב מדינות אירופה לא יכלו לייבא פחם לתחנות כוח, ודגנים כדי להאכיל את תושביהן. העתיד נראה קודר.
ואז, במחצית הראשונה של 1948, פרצה הקדחת. בינואר הכריזו האמריקאים שניהלו את יפן הכבושה על מדיניות חדשה של "מסלול הפוך", שהדגישה שיקום כלכלי ולא השגת פיצויי מלחמה. באפריל, הנשיא הארי טרומן חתם על תוכנית מרשל. ביוני הודיעו רשויות הצבא האמריקאי, הבריטי והצרפתי ששלטו בגרמניה על מטבע חדש, מארק גרמני, שסיים את מאמצי ברית המועצות לשתק את הכלכלה הגרמנית.
באותם החודשים, הסובייטים הורידו את מסך הברזל על פני אירופה, הרסו את הדמוקרטיה בצ'כוסלובקיה והסתכנו במלחמה גרעינית בחסימת כבישים ממערב גרמניה לברלין. בכך שהם הקימו חומה סביבם, והגבילו את יכולתם להתערב בפעילות הכלכלית המערבית העולה, הסובייטים ובעלות בריתם השבויות הקלו על שאר העולם לצמוח.
1948-1973: התקדמות מדהימה
והוא יותר מצמח. רבע המאה בשנים 1948-1973 היה ההתקדמות הכלכלית המדהימה ביותר בהיסטוריה האנושית. בתוך דור שנים, מאות מיליוני בני אדם התרוממו מעוני לעושר שאי אפשר היה לדמיין.
בתחילת התקופה המופלאה הזו, 2 מיליון פרדות עדיין עיבדו שדות בארה"ב, משקי בית ספרדים נזקקו לפנקסי קיצוב כדי לקנות שמן זית, ובטוקיו, שלושה אנשים בממוצע בישלו, אכלו, נחו וישנו בשטח של חניית רכב אחד. בתוך כמה שנים, עשרות מיליוני משפחות קנו את בתיהן, חינוך תיכוני הפך לאוניברסלי, ומבול של תוכניות סוציאליות הקנה תחושה חסרת-תקדים של ביטחון פיננסי.
אנשים שחשבו שהם נידונים להיות קוטפי כותנה באלבמה או עובדי יום במפעלי נעליים באיטליה, מצאו הזדמנויות שלא עלו על דעתם. הצרפתים כינו את התקופה הזו "30 שנות התהילה". הגרמנים דיברו על "הנס הכלכלי", והיפנים הצנועים יותר התייחסו ל"עידן הצמיחה הכלכלית המהירה". במדינות דוברות האנגלית, התקופה הזו נקראת בדרך כלל "תור הזהב".
תור הזהב הזה היה התקופה המתמשכת הראשונה של צמיחה כלכלית ברוב המדינות מאז שנות ה-20, אך הוא התבסס על הרבה יותר מביקוש שהצטבר במלחמה ואחריה, ומה"בייבי בום", תנופת הילודה של אחרי המלחמה. צמיחת פריון חסרת תקדים ברחבי העולם אפשרה אותו. ב-25 השנים שהסתיימו ב-1973, התוצר לשעת עבודה הוכפל בערך בארה"ב וקנדה, שולש באירופה וזינק פי ארבעה ביפן.
גורמים רבים מילאו תפקיד בהישג הזה. כוח העבודה בכל מקום הפך למשכיל הרבה יותר. כאשר מיליוני עובדים עברו מהשגחה על כבשים וגידול תפוחי אדמה לעבודה במפעלים ובאתרי בנייה, הם יכלו ליצור הרבה יותר ערך כלכלי. כבישים חדשים הקפיצו את הפריון במגזר התחבורה כאשר נהגי משאיות יכלו לעבור מרחקים גדולים יותר בכלי רכב גדולים יותר. תחבורה מהירה יותר אפשרה למשקים חקלאיים ולמפעלים למכור תוצרת לא רק בשוק המקומי אלא גם באזור או בפריסה ארצית, ולנטוש את השיטות הידניות לטובת מיכון שיכול להפיק יותר מוצרים בפחות עלות. שישה סבבים של הפחתות מכסים הביאו לגידול מאסיבי במסחר חוצה גבולות, והלחצים על היצרנים להפוך ליעילים עוד יותר רק התגברו.
הבום נמשך שנה אחר שנה
מעל הכול, המהפכה הטכנולוגית עזרה ליצירת מוצרים חדשים והציעה דרכים טובות יותר לעובדים לעשות את מלאכתם. דוגמה בולטת אחת: בסוף שנות ה-40 הטלפונים באירופה וביפן היו נדירים ויקרים, ואילו בתחילת שנות ה-70 הם היו בשימוש המוני.
ביצועים כלכליים שנראו תחילה מופלאים נתפסו בתוך זמן קצר כנורמטיביים. הבום נמשך שנה אחרי שנה. אוסטרליה, אוסטריה, דנמרק, פינלנד, גרמניה, איטליה, יפן, נורבגיה, שבדיה - כולן נהנו מרבע מאה של שגשוג כמעט לא מופרע.
האבטלה נמחקה בפועל. התנודתיות הכלכלית נזרקה לכאורה לפח הזבל ההיסטורי. ועם מומחים כמו וולטר הלר, ראש מועצת היועצים הכלכליים של הנשיאים קנדי וג'ונסון, וקארל שילר, שר הכלכלה המערב-גרמני בשנים 1966-1972, שאמרו לציבור שניהול ממשלתי חכם הופך מיתון כלכלי לתופעה היסטורית, היו כל הסיבות להאמין שהזמנים הטובים יימשכו.
1973: מלחמת יוה"כ טרפה את הקלפים
ואז, ב-6 באוקטובר 1973, מצרים וסוריה תקפו את ישראל ופרצה מלחמת יום כיפור. החברות הערביות בקרטל אופ"ק של יצואניות הנפט הראו את הסולידריות שלהן על ידי הכפלת מחיר הנפט וניתוק היצוא להולנד, פורטוגל, ארה"ב ומדינות נוספות.
משבר הנפט של 1973 היה יותר מהתורים בתחנות הדלק והנמכת ההסקה בבית. הוא זעזע את הכלכלה העולמית. הפוליטיקאים בכל מקום הגיבו בהעלאת האנרגיה לראש סולם העדיפויות. בארה"ב, מסע הצלב ל"עצמאות אנרגיה" הוביל לתקני יעילות, להקמת מאגרי הנפט האסטרטגיים, להשקעה ממשלתית כבדה באנרגיה סולארית והיתוך גרעיני ולדה-רגולציה של המחירים. אבל לא מחירי הדלק עצרו את הריצה הארוכה של השגשוג העולמי. הם רק הסיחו את תשומת הלב מהבעיה היסודית יותר: הגידול בפריון הואט במידה חדה.
השלכות משבר הפריון היו חריפות. תעסוקה מלאה נעלמה. יידרשו 24 שנים לפני ששיעור האבטלה בארה"ב יחזור לרמת השפל של סוף 1973, ושיעורי האבטלה המזעריים בצרפת, גרמניה ויפן לעולם לא יחזרו. עד סוף המאה ה-20, רמת האבטלה ב-28 הכלכלות העשירות הייתה קרוב ל-7% בממוצע.
לפי הכלכלן הבריטי המנוח אנגוס מדיסון, הצמיחה הכלכלית העולמית צנחה מ-4.9% בשנה ב-1951-1973 לממוצע של 3.1% עד סוף המאה. הצמיחה הואטה עוד יותר בכלכלות העשירות. ההכנסה הפרטית בקושי זחלה קדימה, ותחושת הביטחון נעלמה כאשר צמיחה כלכלית חלשה ערערה את הבסיס הפיננסי של מדינת הרווחה.
ראשי הממשלות בשנות ה-70 ידעו, או חשבו שידעו, איך להשתמש בשיטות המסורתיות של ניהול כלכלי - התאמת שערי ריבית, מיסוי והצאה ממשלתית - כדי לשקם את בריאות הכלכלות. אך בכל הנוגע לתרופה לבעיית הפריון, תיבת הכלים שלהם הייתה ריקה בצורה מביכה.
העולם פנה ימינה
מאחר שהמתכננים הכלכליים והבנקאים המרכזיים לא יכלו לייצב את הכלכלות, הבוחרים פנו אל מפלגות הימין. אחרי הבחירות של 1976, הסוציאל-דמוקרטים בשבדיה מצאו את עצמם מחוץ לשלטון בפעם הראשונה מאז שנות ה-30. פוליטיקאים שמרנים כמו מרגרט תאצ'ר בבריטניה, רונלד רייגן בארה"ב והלמוט קוהל במערב גרמניה עלו לשלטון בתנופה, והבטיחו ששווקים חופשיים יותר וממשלות קטנות יותר יעצרו את השקיעה, יגדילו את הפריון וישקמו את הצמיחה המהירה.
אך המדיניות של המנהיגים הללו - דה-רגולציה, הפרטה, שיעורי מס נמוכים יותר, תקציבים מאוזנים וחוקים קפדניים למדיניות מוניטרית - התבררו כלא יותר מוצלחים בשיפור הפריון מאשר המדיניות הממלכתית שקדמה להם. יש הטוענים שהמהפכה השמרנית יצרה רנסנס כלכלי, אך העובדות אומרות אחרת: הפריון בבריטניה הגדולה עלה בקצב איטי בהרבה בימי שלטונה של תאצ'ר מאשר בשנות ה-70 הקשות, וקיצוצי המס של צד ההיצע של רונלד רייגן לא יצרו כלל שיפור בפריון. אפילו המדינות הבודדות שנראו שוחות נגד הזרם של פריון איטי בשנות ה-70 וה-80, בייחוד יפן, עשו זאת רק באופן זמני. כעבור כמה שנים הן מצאו את עצמן באותה חולשת פריון של כל האחרים.
מה מסביר את הירידה בעליית הפריון? כמה גורמים מובנים מאליהם. כאשר עשרות מיליוני עובדים עברו מהכפר לעיר, הם כבר לא יכלו לעשות זאת שוב. אחרי שהמאמץ לחינוך לכול בשנות ה-50 וה-60 איפשר כמעט לכל אחד במדינות העשירות ללמוד בתיכון ולרבים ללמוד באוניברסיטאות, שיפורים נוספים ברמת החינוך היו שוליים. פרויקטים להרחבה והארכה של כבישים לא סיפקו את הקפיצה המקורית בפריון התחבורה והתובלה.
אבל היה כאן יותר מזה. בהקשר היסטורי פריון צומח בקפיצות אקראיות. חדשנות קשורה לכך, אבל יש לנו מעט מאוד מושג איך להמריץ חדשנות - ואין לנו מושג מתי החדשנות תוביל לפריון גבוה יותר.
אי אפשר לחזות את לוח הזמנים. תומאס אדיסון החל לחבר את מנהטן התחתית לחוטי חשמל לתאורה ב-1882, אך לחשמול לא היה אפקט ראוי לציון על הפריון במפעלים האמריקאיים עד שנות ה-20. מחשבים פותחו כבר במלחמת העולם השנייה, ושימשו בקנה מידה רחב בעסקים בשנות ה-70, אבל אפילו בשנת 1987 הכלכלן רוברט סולו אמר: "אפשר לראות את עידן המחשבים בכל מקום - פרט לנתוני הפריון".
היכונו ל"ביצוע רגיל"
מפתה לחשוב שאנחנו יודעים איך לעשות דברים טוב יותר, שיש נוסחה סודית שהממשלות יכולות ליישם כדי שהכלכלה תצמח מהר יותר מהנורמה. אבל למרות כל הדיבורים על "מדיניות כלכלית מוטת צמיחה", צמיחת פריון היא משהו שלממשלות יש עליו שליטה מועטה. צמיחת פריון מהירה מתרחשת במדינות בעלות שיעורי מס נמוכים, אבל גם במדינות שבהן המסים גבוהים מאוד. קיצוץ רגולציה ממשלתית שחרר גל של עלייה בפריון בכמה זמנים ומקומות, וערער אותה במקומות ובזמנים אחרים. הטענה ששווקים חופשיים יותר וממשלות קטנות יותר תמיד טובים יותר לפריון מאשר מדינות גדולות וחזקות יותר אינה יכולה להיתמך בנתונים.
הנה הלקח: מה שכמה כלכלנים מכנים כעת "קיפאון מתמשך" ניתן אולי להגדיר טוב יותר כ"ביצוע רגיל". רוב הזמן, ברוב הכלכלות, ההכנסות עולות לאט, ורמת החיים עולה עקב בצד אגודל. הניסיון החריג של תור הזהב הותיר לנו את המורשת של ציפיות לא מציאותיות מיכולת הממשלות שלנו לספק מקומות עבודה, עליית שכר וצמיחה יציבה.
מאז שתור הזהב ההוא נעלם בתורים לתחנות הדלק ב-1973, מנהיגים פוליטיים בכל מדינה עשירה מצהירים שמדיניות נכונה תחזיר את הימים הטובים. בוחרים שאומנו לצפות לכך שמנהיגיהם יכולים לספק משהו מעבר לרגיל צפויים לגלות שהמציאות מאכזבת.
